האם באמת אנחנו מקשיבים לילדים?

עודכן ב: פבר 8

האם באמת אנחנו מקשיבים לילדים? האם באמת אנחנו שם כשהם מספרים לנו משהו? בואו נעשה לעצמינו מבחן - באיזה הקשבה אנחנו מקשיבים לילדים שלנו.

האם אנחנו מקשיבים אותם בהקשבה סלקטיבית – מקשיבים רק לדברים המעניינים אותנו?

האם אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מקשיבים – פה ושם מהנהנים עם הראש, עושים רושם שכאילו אנחנו מקשיבים, אבל לצורך האמת עסוקים בדברים שלנו?

האם אנחנו מקשיבים לילד עם התגובה מוכנה ב"כיס" ומחקים רק להזדמנות להגיד מה שרצינו לומר?

כל אחת מהקשבות שציינתי למעלה רק מזיקות לתקשורת שלנו עם הילד. אנחנו לא באמת מגלים עניין במה שיש לילד לספר לנו, לא באמת קשובים לרגשות שלו ותאמינו לי הילד מבין ומרגיש את זה. כשהילד מרגיש שאתם לא מספיק אמפתיים כלפיו – הוא פחות יתחלק איתכם בדברים שונים, ירגיש חוסר ביטחון עצמי, פחות יסמוך עליכם.


אז באיזה הקשבה אנחנו צריכים להקשיב לילדים שלנו? בהקשבה אמפתית פעילה, כלומר כאשר אנחנו באמת נמצאים שם ומקשיבים לילד, כאשר אנחנו אמפתיים כלפי רגשות של הילד, כאשר ההקשבה שלנו מאפשרת לנו לשחזר את מה שהילד מספר לנו, כאשר אנחנו שואלים שאלות לגבי הנושאים שהילד מספר לנו, כאשר בעזרת שפת גוף שלנו אנחנו משדרים לילד שהדברים שהוא מספר, באמת חשובים לנו. הקשבה כזו מעידה לילד שאנחנו אמפתיים כלפיו, באמת מתעניינים במה שעובר עליו, כך הילד יותר ישתף אותנו בחוויותיו, ירגיש יותר ביטחון עצמי, יותר יסמוך עלינו.





מאיה ניידיס –

ייעוץ והדרכת

הורים

0 צפיות